<h1>השגות הרמב"ן על ספר המצות לרמב"ם</h1>
<h2>דף יב:</h2>
כתב הרב והמצוה שלשים ושש שנצטוינו שיהיו הכהנים עובדים למשמרות תהיה כל משמרה עובדת שבועה ולא תהיה יד הכל מתעסקת יחד אלא ברגלים בלבד ואז יעבדו המשמרות כלן בשוה וכל מי שבא יקריב ולשון זאת המצוה באמרו ית' וכי יבוא הלוי וכו' ולשון ספרי ובא בכל אות נפשו יכול לעולם ת"ל וכו'.
ולפי דעתי אין מצות הכתוב הזה שיעשו משמרות ולא מניעה שלא תהיה יד הכל מתעסקת בעבודה. כי לבד ממכריו על האבות שלילות לא מצוה. שהוא ית' מצוה להיותם כולם עובדים ואוכלים חלק כחלק חוץ מן הממכרים. ואפילו לפי המדרש שדרשו בספרי ובגמר סוכה (נ"ה:) יכול לעולם תלמוד לומר מאחד שעריך מכל ישראל לא אמרתי אלא בזמן שכל ישראל נכנסין בשער אחד, מכל מקום אין בפרשה צואה על המשמרות אבל המצוה היא שיעבוד הכהן בכל אות נפשו ברגל ולא ימנעוהו מלבד בממכרים שעשו עליהם האבות שהם בשאר ימות השנה ובדברים הבאים שלא מחמת הרגל.
וראיתי לרב שכתב כן בחבורו הגדול (כלי המקדש פ"ד ה"ג—ד') משה רבינו חלק לשמונה משמרות ובימי שמואל חלקם הוא ודוד המלך לארבעה ועשרים משמר ומצות עשה להיות כל המשמרות שוין ברגלים וכל שיבא מן הכהנים ברגל ורצה לעבוד עובד וחולק עמהם ואין אומרים לו לך עד שיגיע משמרך שנאמר וכי יבא הלוי מאחד שעריך וכו'. וזה הלשון הוא מדוקדק יותר ממה שכתב כאן במאמר. ונראין הדברים עוד שאף המדרש הזה אסמכתא בעלמא הוא שרצו לקיים הפרשה אף לאחר תקון המשמרות. והנראה במשמרות שהוא תיקון נביאים לא חובה. כמו שאמרו (תענית כ"ז.) משה רבינו ע"ה תיקן (ארבע) [שמונה] משמרות ויסדו דוד ושמואל הרואה באמונתם עשרים וארבע. מפני שיש בתקון המשמרות זרוז, שאילו היו הכל עובדים כל השנה ואי איפשר שלא יחזרו לעריהם ולבתיהם כשלא יהיה עליהם זמן קבוע בחזרתם לעבוד יארע להם בזה עצלה ויאוש ולכן קבעו להם זמן שיבאו בתיקון המשמרות ובתי האבות גם כן. אבל כוונת הכתוב שהכהנים כל זמן שיבואו למקדש יזכו בעבודה ויחלקו עם הכהנים הנמצאים במקדש לא שידחו אותם או שיאמרו להם כבר באו אלה בעלי הקרבנות לעזרה ויהיה בזה רפיון לביאת הכהנים למקדש. ואמר לבד ממכריו שאם מכרו האבות זה לזה אתה בשבתך ואני בשבתי או אתה בחדשך ואני בחדשי אין הבא במשמר שאינו שלו זוכה בקרבנות ואינו חולק עמהן. ומכאן נתקנו המשמרות. לא שיהיה עליהן מניעה שלא יעבדו כלם. אבל העניין כולו סדור במשפט הכהנים.
וכן עשו עוד ארבע ועשרים משמרות בלויים ולא בא בהם כתוב או מדרש. שהפרשה הזו בכהנים בלבד היא כמו שכתוב חלק כחלק יאכלו ואין ללויים במקדש אכילה כלל. ולשון ספרי יכול בבן לוי הכתוב מדבר תלמוד לומר מאחד שעריך מי שלא נטלו שעריהם במקום אחד [יצאו לויים שנטלו שעריהם במקום אחד] ושרת בראוי לשרת יצאו לויים שאינם ראויים לשרת. והנה זה ראיה שלא מן המצוה הזו הותקנו המשמרות. וראיה עוד על זה שלא היו הכהנים כולם נחלקים לאלו המשמרות אבל יש מהם שאין להם משמר קבוע כמו שאמרו בגמר תענית (י"ז.) ויודע שבתי אבותיו קבועין ואינו יודע שבתי אבותיו קבועין. ומבואר בתוספ' (תעני' פ"ב) יש מהן שקבעו עצמן לעולם, הבא בשבת בא בשבת לעולם, לאחר שבת לאחר שבת לעולם, יש מהם שמגדילין פעם אחת בחדש יש מהן שמגדילין פעם אחת בשנה יש מהן שמגדילי' פעם א' בשבוע ויש מהן שמגדילין בכל משמר ומשמר. וענין ההגדלה הוא שלא קבעו לעצמם משמר אלא באים ומסייעים לעובדים שם ומגדילין המשמר ואין להם זמן אלא כרצונם פעם אחת בשבוע ויש בכל משמר ומשמר ביום שיחפצו בו. שהם לא מכרו שבתם לאחרים ולא קנו מהם שאין ממכריו מצוה. ושוב מצאתי בריית' במשנת ר' אליעזר בנו שלר"י הגלילי בשלשים ושתים מדות שהאגדה נדרשת (הו' בס' הכריתו' ח"ג) והיא שנויה שם (מדה י"ז) בלשון הזה מדבר שאינו מתפרש במקומו ומתפרש במקום אחר כיצד ויטע י"י אלהים גן בעדן מקדם וכו', כיוצא בו [במדבר ג' כ"ט] משפחות בני קהת יחנו (וכו') [על ירך המשכן תימנה], משפחו' (בני) הגרשוני יחנו (על ירך המשכן) ימה [שם כ"ג], ונשיא בית אב למשפחות מררי על ירך המשכן יחנו צפונה [שם ל"ה], אבל לא שמענו שצוה אהרן את בניו להיות ארבע ועשרים משמרות והיכן שמענו [דה"א כ"ד י"ט] אלה פקודתם לעבודתם לבוא לבית י"י כמשפטם ביד אהרן אביהם וגו' למדנו שמצוה זו מימי משה ואהרן. נוסחא אחרת מצאתי בה אבל לא שמענו שצוה הקדוש ברוך הוא את אהרן שיעשה את בניו ארבעה ועשרים משמרות למדנו שהיתה מצוה זו ביד משה ואהרן. והעיקר הנראה מכל מה שהזכירו במשמרות שהיא מצוה מקובלת ממשה מסיני ולא נכתבה בתורה. אבל הסדר הוא במשמרות בשני עניינים. שיעבדו כולם למשמרות חלוקות בין לויים בין כהנים תהיה כל משמרה ממנה על מקום מיוחד ועל עבודה מיוחדת ככל הענין שצוה בהם במשכן (נשא ד' מ"ט) איש איש על עבודתו ועל משאו. והוזהרו במיתה לשעה ולדורות שלא יקרב אחד למלאכת חבירו כמו שדרשו (על"ת ע"ב) ולא ימותו גם הם גם אתם [קרח י"ח ג']. וכן נחלקו במקדש בימי דוד ושמואל ומפורש בכתוב. וכן שנינו (שקלים רפ"ה) ואלו הן הממונין שהיו במקדש יוחנן בן פינחס על החותמות אחיה על הסלתות וכולה מתניתין. ונחלקו עוד למשמרות במקומות מן המקדש כאותו הענין שחלק אותם הכתוב במשכן משפחות בני קהת יחנו ומשפחות בני הגרשוני יחנו. כי כל זה נוהג לדורות. ומזה שנינו (ריש מדות) בשלשה מקומות הכהנים שומרים בבית המקדש והלוים באחד ועשרים. ובגמר תמיד (כ"ו.) למדוה מדכתיב (במדבר ג') והחונים קדמה לפני אהל מועד מזרחה משה ואהרן ובניו ודרשו מה משה בחד מקום אף אהרן ובניו כל חד וחד מקום לחודיה ולמדו עשרים ואחד מקומות שללויים מקראי דדוד כדאיתא התם. והענין השני במשמרות הוא שימכרו שבתם זה לזה ויעבדו משפחה פלונית שבת אחת ומשפחה פלונית שבת אחרת וזה לא נצטוינו בו בתורה ולא נהג במשכן אבל היתה בידם ממשה. ואיפשר שמפני מיעוטם לא נהגה בהם. ומשה רבינו ע"ה שתיקן (ארבע) [שמונה] משמרות צוה בהן לימי שילה ונוב וגבעון וצוה בהשלמת עשרים וארבע משמרות לבית המקדש והוא לפי שיצטרכו לצאת לערי ישראל כדי שיהיו זריזין לבא ליום קבוע ולא יעבירו המועד ודוד ושמואל עשו המצוה אשר היתה קבלה בידם והוא שנאמר (דה"א ט' כ"ב—ד') המה יסד דוד ושמואל הרואה באמונתם והם ובניהם על השערים לבוא לבית י"י לבית האהל למשמרות לארבע רוחות יהיו השוערים מזרחה ימה צפונה ונגבה. וזה הוא ענין המשמרות במקומות. וכתיב (שם כ"ה) ואחיהם בחצריהם לבוא לשבעת הימים מעת אל עת עם אלה. וזה הוא חלוקת המשמרות לשבתות. ושם (ל"ב) כתוב להכין שבת שבת. ואחר תקון המשמרות לשבתות כתוב (שם כ"ד י"ט) אלה פקודתם לעבודתם לבוא לבית י"י כמשפטם ביד אהרן אביהם כאשר צוהו י"י אלהי ישראל. ירצה לומר לבא לבית י"י שהם ילכו בכל ערי ישראל ויבואו לשבתות לעשות העבודה. וענין כמשפטם ביד אהרן אביהם יתכן שיתפרש בו שיעשו עבודת המקדש כמשפט כאשר נצטוה אהרן אביהם. אבל כיון שהעבודה בקרבנות מפורשת מבוארת לדורות לא יתלה אותן באהרן. לפיכך יבינו עוד רז"ל בזה כי אהרן נצטוה בזה התיקון של המשמרות מפי משה רבינו מפי הקודש ולא חדשו הכהנים והלויים מעצמם אלא ששמרו הקבלה שהיתה בידם מבית אבי אביהם. וזה הוא שאמרנו שהיא מצות קבלה הלכה למשה מסיני. והנה ראוי במנין המצות שנמנה מצות עשה שיעבדו הכהנים במקדש בכל אות נפשם מלבד מה שיסכימו במשמרות ונמנה מצות עשה שיהיו כולם בין לויים בין כהנים ממונים איש איש על עבודה ידועה לו ונמנה מצות עשה מהלכה למשה מסיני שימכרו את שבתותיהם זה לזה אתה בשבתך ואני בשבתי. ושמא יהיה כל הסדר כתקונו נמנה מצוה אחת שהכל תשלום ענין.
<h2>דף כט:</h2>
כתב הרב והמצוה מאתים ועשרים ושבע שנמנענו מלמכור נחלתנו בארץ כנען מכירה גמורה והוא אמרו יתע' והארץ לא תמכר לצמיתות. ולא נתבאר לי עניין המניעה הזאת. שאין אדם חייב להזכיר בשעת ממכרו ולומר עד היובל אני מוכר אבל כל הממכרים נעשים בסתם שדי מכורה לך ביתי קנויה לך והיובל מחזיר המכר לבעליו בין בסתם בין במפרש לעולם כמו שאמרו (ב"מ ק"ט.) יובל אפקעתא דמלכא הוא. וראיתי לרבינו שלמה בפירוש התורה שאמר שזה ליתן לאו על חזרת שדות לבעלים ביובל שלא יהיה הלוקח כובשה. ואין משמעות זה באזהרה הזו. לפי שהיא על המוכר לא על הלוקח. ואולי נפרש בו והארץ לא תהיה נמכרת לך לצמיתות שתחזיק בה לעולם. ואיפשר עוד שנאמר שהיא מניעה שלא יאמרו בפירוש הריני מוכרה לך לעולם אפילו לאחר היובל ואע"פ שאין זה מועיל דקי"ל כל מילתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עבד לא מהני והיינו טעמא דלקי משום דעבר אהורמנא דרחמנא כמו שהוא מוזכר בראשון שלתמורה (ד':). וכ"כ בחבורו הגדול (יובל רפי"א) שאם מכר לצמיתות שניהם עוברין בל"ת ואין מעשיהם מועילין. אבל אין זה מתנהג יפה בסוגיא ההיא. שלא הוזכר זה במחלקותם שלאביי ורבא שם (ה'—ו':). וראיתי לרב בחבורו הגדול [הוב' בחי' רמב"ן מכות ד'. ע"ש] שמתנין ביובל על מנת שלא יחזירנו ביובל כדרך שאמרו (מכות ג':, שמטה פ"ט ה"י) בשביעית. ואם היה על המוכר מניעה שלא תמכר לצמיתות לא היה יכול להתנות זה בשום ענין. והמובן בלאו הזה מדברי בעל ההלכות שאינו מניעה כלל אבל צוה (פ' בהר) ובכל ארץ אחוזתכם גאולה תתנו לארץ לפי שאין הארץ הזאת נמכרת לצמיתות מפני שאינה שלכם אבל אתם גרים ותושבים בה עמו ולכן לא כתב בעל ההלכות זה הלאו לפי שהוא אצלו שלילות לא מניעה ואיננו כמו שחשד אותו הרב (ש' ח' עמ' קמ"ג) שלא יבין ענין השלילות כלל. ומצאתי בירושלמי בענין המחלוקת שחלקו במוכר שדהו לנכרי ור' מאיר סבר אין קנין לגוי בארץ ישראל להפקיע מידי מעשר ור' שמעון סבר יש קנין ופרשו שם טעמא דר' מאיר והתנחלתם אותם לבניכם אחריכם לרשת אחוזה [הקיש אחוזה] לעבדים מה עבדים אתם קונין מהם והם אינן קונין מכם אף אחוזה אתם קונין מהם והם אינן קונין מכם. ואמרו א"ר אלעזר בר' יוסי קומי ר' יוסי ודא מסייעא לר' מאיר והארץ לא תמכר לצמיתות לחלוטנית אמר ליה כל גרמא אמרה דהיא מסייעא לרבי שמעון הא אם נמכרה חלוטה היא. ע"כ לשונם בחמישי שלמסכת דמאי (ה"ט) וברביעי שלגיטין (ה"ט). והענין הזה בעצמו רמזו בגמרא שלנו ברביעי שלגיטין (מ"ז.) שחלקו שם מהם אמרו אין קנין לגוי בא"י להפקיע מידי מעשר שנאמר כי לי הארץ ומהם אמרו אין קנין לגוי בא"י לחפור בה בורות שיחין ומערות שנאמר כי לי הארץ. והנראה מדבריהם אלו שהיא מניעה שלא נצמית בארץ ביד הגוים ולא נעזבנה להם בממכר מוחלט. והענין כי כאשר נצטוינו בגופותינו הנמכרים לגוים שאין להם קנין הגוף בנו כמו שדרשו (שם ל"ח., יבמו' מ"ו.) ואין הם קונין מכם והוזהרנו מעבודת פרך שאמר (ס"פ בהר, ל"ת ר"ס) לא ירדנו בפרך לעיניך ושנוציא אותם מידו ביובל שנאמר (שם) ויצא ביובל הוא ובניו עמו ופירש (שם) טעם כל זה כי לי בני ישראל עבדים עבדי הם אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים, כן הוזהרנו בנחלת הארץ אחרי צוותו חזרת הקרקעות ביובל שצוה על הלוקח להחזירם צוה עוד על המוכר שיזהר שלא תמכר הארץ לצמיתות והוא למי שיחזיק בה ולא ינהוג בה דין יובל עמנו הם הגוים אבל נשמר שתהיה מכירתנו בה שתחזור אלינו על כל פנים ולא נניח אותה בידם לעולם ונתן בה טעם כטעם הנזכר בגופות זה שנתן טעם לארץ לפי שהארץ שלו יתעלה ויתברך ואנחנו כולנו גרים ותושבים עמו ולא יחפוץ להושיב בה אחרים זולתינו רק בידינו תשאר ואלינו תחזור.
